סמכות ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בתביעת אב נגד בנו להקטנת דמי מזונות

1.         האם בית המשפט לענייני משפחה מוסמך מבחינה עניינית לדון בתביעתו של אב נגד בנו הקטין להקטנת דמי מזונות, בהם חויב במסגרת הסכם שנכרת בין האב לבין אם הקטין ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני? זאת לאחר שהגיש האב את התביעה להקטנת מזונות בבית הדין הרבני אך לנוכח טענת  ההתנגדות של הקטין - לפיה אינו מסכים שהעניין ידון בפני בית הדין והוא לא היה צד להליך הראשון -  קבע בית הדין הרבני שאינו מוסמך לדון במזונות הקטין.

            סוגייה זו עומדת להכרעה בערעור זה. בית משפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כב' השופט ד. טפרברג בתמ"ש 2642/05), השיב לשאלה האמורה בשלילה והורה על מחיקת התביעה. הודגש שמתפקידו של בית המשפט לענייני משפחה להגן על זכויות הקטין. עוד שאל בית משפט קמא שהואיל ומעולם לא נידון עניין מזונות הקטין בפניו, מכח איזה סמכות רשאי הוא לדון בתביעה שעניינה הקטנת מזונות הקטין. המערער מדגיש שבהליך קמא הקטין לא כפר בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה ואף הסכים לסעיף הרלוונטי בכתב התביעה. מנגד, טוען ב"כ המשיב שמחובתו של בית המשפט להעלות את סוגיית הסמכות בכל שלב.

2.         העובדות הנדרשות להכרעה בענייננו, אשר אינן שנויות במחלוקת, הינן אלו:

א.         המערער ואם המשיב נישאו זה לזו בחודש אוגוסט 1997 ולהם בן אחד יליד ספטמבר 1998.

ב.         בני הזוג התגרשו במאי 2002. הם חתמו על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני בבאר-שבע. נקבע, כי האב ישלם מזונות חודשיים עבור הקטין בסך - 4,000 ש"ח בתוספת הוצאות שונות.

ג.          תביעת המערער בבית הדין הרבני להקטנת שיעור המזונות הוגשה בתחילת שנת 2005. אמו של המשיב עתרה למחיקת התובענה בטענה שבנה לא היה צד להסכם הגירושין ואינו מסכים שהעניין ידון בפני בית הדין הרבני. בהתאם נמחקה התביעה.

3.         המערער טען שלא ייתכן שהן בית הדין הרבני והן בית המשפט לענייני משפחה ימנעו ממנו להגיש תביעה להקטנת המזונות. צויין שתחילה הגישה האם לבית המשפט לענייני משפחה תביעה להגדלת המזונות שנקבעו ע"י בית הדין הרבני. אולם בשלב מסויים האם ביקשה להורות על מחיקת תביעתה. לדעתו של ב"כ המערער, אין להשאיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. המשיב מאשר שבית משפט קמא העלה את סוגיית הסמכות מיוזמתו. ברם בעשותו כן, סבור המשיב, כי פעל בית משפט קמא על פי תפקידו. עוד טוען המשיב שהיה והמערער מסתייג מהחלטת בית הדין לפיה נמחקה תביעתו, היה עליו להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. עוד מדגיש ב"כ המשיב שהקטין לא היה צד להליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני ועל כן ההסכם אינו מחייבו, זאת בשונה ממצבו של המערער אשר היה צד להסכם.

4.         הפסיקה הבהירה בצורה נחרצת כי הנושא של מזונות קטין אכן "מצוי אך בסמכותו המקבילה של בית-הדין הרבני". עם זאת, "אין בית-הדין קונה סמכות להדרש לו אלא אם הסכימו כל בעלי-הדין לסמכותו של בית-הדין ובהם הקטין אף הוא" (ראה בג"צ 4435/94 טל נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ"ד מ"ט    (2) 630). מסקנה זו נובעת מסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953 הקובע: "... יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". הסמכות לבית הדין הרבני בניגוד למקובל בבית המשפט, תלויית הסכמת כל הצדדים. מכאן, רשאי היה הקטין להטיל וטו על שמיעת העניין בפני בית הדין. בל נשכח שהוא, להבדיל מהוריו, לא היה צד להליך הראשון. אין הוא חייב לנמק התנגדות זו, די בהבעת העמדה. אי לכך, אין לקבל טענת ב"כ המשיב שהיה על המערער להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטת בית הדין האזורי בבאר-שבע, יען כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית הדין שאין לו סמכות לדון בתביעת המערער.

          העדר סמכות של בית הדין הרבני לדון בתביעת המערער להקטין את שיעור המזונות אינו מסיים את הדיון אלא מהווה נתון מפתח. היבט אחר של העניין הוא שפסק דין בנושא מזונות אינו בגדר סוף פסוק ורשאי קטין לפתוח בהליך עצמאי להביא לשינוי השיעור שנפסק. אף האם רשאית להגיש תביעה חדשה בקיומן של נסיבות חדשות. כדברי כב' השופט רובינשטיין: " כידוע פסיקת מזונות היא מתחומי המשפט שאין בהם סופיות, ובשינוי נסיבות ניתן לעתור לשינוי בהם בתנאים מסוימים "(בע"מ 2952/06 פלוני נ' פלונית ופלונית). הכלל האמור מתיר אף לאב להגיש תביעה להקטין את שיעור המזונות שחוייב לשלם לבנו הקטין (ראה ע"א 16/98 מאיר נ' מאיר, פ"ד נג (2) 175, 185 וכן ע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס, פ"ד ל (2) 358).

המדובר איפוא בכביש דו- סטרי המאפשר הגשת תביעה לשינוי שיעור המזונות הן כלפי מעלה והן כלפי מטה. לצד זאת קיימת גישה לפיה המחסומים שעומדים בדרכו של האב העותר להקטין את סכום המזונות רבים יותר מהמחסומים שעומדים בדרכה של האם החפצה להגדיל את שיעור המזונות, קל וחומר אם התביעה הוגשה ע"י הקטין באופן עצמאי (ראה דברי המלומד פרופ' אריאל רוזן-צבי ז"ל בספרו דיני המשפחה בישראל "בין קודש לחול", עמ' 390 עד 392). כך או כך, וזו הנקודה הרלוונטית בערעור זה, כל אחד משלושת המעורבים בדרך זו או אחרת בפסק דין בעניין מזונות - האב, האם והבן הקטין - רשאי לעתור לשינוי בשיעור חיוב המזונות.

5.       לנוכח האמור, התוצאה המעשית של פסק דינו של בית משפט קמא הינה שהאב בעל זכות אך לצידה אין פורום משפטי לתבוע אותה - מפתח ללא דלת. פסק הדין של בית משפט קמא קובע שעל אף שבית הדין הרבני אינו מוסמך לשמוע את התביעה בשל אי הסכמת הקטין, גם בית המשפט לענייני משפחה נטול סמכות, הואיל ולא דן בתביעה העיקרית. תוצאה זו - זכות ללא מקום שיפוט שניתן לממש אותה - משמעותה בפועל, כהעדר זכות. הפיזיקה המודרנית מתמודדת עם השאלה אם עץ שנופל ביער ואין אף אחד ששומע אותו האם הוא משמיע קול? שאלה חדה יותר היא האם העץ באמת נופל? בהשאלה ניתן לומר אם פלוני הינו בעל זכות ואין אף בית משפט שישמע אותו האם באמת קיימת לו הזכות? בכל מקרה מצב משפטי שכזה אין להשאיר על כנו. אומנם נכון הוא שבתי משפט בכלל ובתוכם בתי משפט לענייני משפחה ובית משפט לנוער בפרט, מחוייבים לשמור על זכויות הקטין. אך אין להפוך שאיפה ראוייה זו לניהול המשפט כאילו כל הזכויות עומדות לצד אחד, הוא הקטין. וודאי אין לראות בעין יפה מקרה בו האב מנוע מלפנות לבית משפט בשל אחיזת הקטין בסירוב שעניינו ידון הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט לענייני משפחה. כאמור, החוק מתנה קיומו של דיון בהליך מעין זה בבית הדין הרבני בהסכמתם של כל הצדדים, לרבות הקטין (ראה סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים). אך הכללים שונים בכל הקשור לבית משפט לענייני משפחה. החוק קובע את הסמכות ואין היא כפופה להסכמת צד זה או אחר. 

          עד כה התשובה המהותית לסוגיה הנדונה. ואם ישאל השואל היכן התשובה הפורמלית קרי מקור הסמכות? אשיבנו שניתן לפנות הן לדין והן לפסיקה. סעיף 3 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה מתווה את העקרון לפיו ענייני משפחה בהתאם להגדרה בסעיף 1 "יידונו בבית המשפט לעניני משפחה". סעיף 25(ב) לחוק האמור משכילנו: "בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו". בענייננו, בית הדין הדתי אינו בעל סמכות לדון בתביעה עקב התנגדות הקטין. החלל הדיוני ימולא ע"י בית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה, פסיקת בית משפט בעניין מאיר, הגם והקשר הדברים אינו זהה, יפה לענייננו. המדובר במקרה בו קטינים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי להגדלת מזונותיהם. הורי הקטינים ערכו הסכם שבמסגרתו חוייב האב בתשלום דמי מזונות. הסכם זה אושר ע"י בית הדין הרבני. לאחר מספר שנים הגיש האב באותו עניין תביעה לבית הדין להפחית את גובה המזונות. על רקע האמור קבעו בית המשפט המחוזי ובית הדין הרבני שלכל אחד סמכות לדון בתביעה, הערעור נסוב סביב השאלה האם יש לבית הדין הרבני סמכות ייחודית מכח ההסכם לדון בתביעת הקטינים. וכך נפסק: "...נותרה בפנינו עוד הטענה, כי מפאת כבודו של בית-הדין או מן הטעם שהדבר תלוי ועומד בערכאה אחרת, ראוי היה שבית-המשפט ימשוך ידיו מלדון בבקשת המשיבים... המשיבים התנגדו בכל הזדמנות לקיום ההליכים בבית-הדין, ומשום כך הליכים כאלה לא נתקיימו, להוציא דיונים בעניין הסמכות. בקשת הפחתת המזונות - כמו גם בקשת הגדלתם - לא נדונו לגופן בבית-הדין או בכל ערכאה אחרת, ועל-כן, בית-המשפט אינו מנוע מלדון בתיק. להפך - חובתו של בית-המשפט לדון ולחרוץ משפט" (ראה שם עמ' 185). כשם שחל איסור על בית משפט לדון בעניין לא לו, כן קמה חובה לפסוק בכל סכסוך הנתון תחת כנפי סמכותו.   

          אומנם נכון הוא כי קל יותר להצדיק את התוצאה האמורה כאשר מדובר בתביעה עצמאית שהוגשה ע"י הקטין מתביעה שהוגשה ע"י האב שהינו שותף להסכם. ברם, מקומו של עיקרון ההדדיות אינו רק בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט לענייני משפחה אלא אף בין הצדדים להליך. לא ייתכן שצד אחד יכול לעתור לשנות את שיעור המזונות ואילו, הצד האחר יהא מנוע מלעשות זאת בשל עמדת הצד הראשון. זכות ללא זכות לצד שכנגד, ללא כל הצדקה עניינית מפרה את האיזון בין הצדדים. ב"כ המערער הפנה אותי לעניין גלעדי בו בית המשפט העליון דן בתביעת האב להפחית סכום מזונות לילדיו שנקבעו בהסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין (ראה ע"א177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו (3) 179). בית משפט המחוזי ובית המשפט העליון דנו בסכסוך לגופו ולא דחו את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. והיה ויטען ב"כ המשיב שאין הדבר מהווה ראייה משום שסוגיית הסמכות לא זכתה לדיון, ניתן להשיב לו באופן הבא: אף במקרה דנא הצדדים לא כפרו בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה, אלא בית משפט קמא העלה את הנושא מיוזמתו. ב"כ המשיב תומך בכך והדין עימו. בדומה, חזקה על בית משפט העליון שלו היה מנוע מלדון בערעור בענין גלעד בשל חוסר סמכות, היה נותן דעתו לכך (ודוק, לפני 25 שנה גישת בית משפט עליון בדבר חשיבותה ומשקלה של טענת חוסר סמכות עניינית גם בשלב של שמיעת הערעור הייתה פסקנית ונחרצת הרבה יותר מהיום. ראה למשל פסק דינה של כב' הנשיאה ביניש ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה פ"ד נא (2) 669).

6.         העולה מן המקובץ שהפסיקה, הדין ומדיניות משפטית ראויה מצדדים במתן הזדמנות למערער לקבל את יומו לגופו בבית משפט לענייני משפחה. אין בכך הבעת כל עמדה באשר לסיכויי תביעתו. כניסה לבית משפט לחוד ודרך היציאה ממנו לחוד.

            הערעור מתקבל.

            הנני מורה על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.

            התיק יוחזר לבית משפט קמא לדיון לגופו.

            בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום י"א בתשרי, תשס"ז (3 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים.